שחיינית החודש של חודש דצמבר 14' – ליאור בירקאן

"אני לא רוצה להחביא את המדליות בבוידם" 

הישגיה המדהימים של הגברת הראשונה של שחיית המאסטרס בישראל:

השחייה כאורח חיים – מאת ברוך מאירי

ליאור בירקאן- שחיינית החודש דצמבר- לכבוד!

היסטוריה: רבים הטוענים, שמיד לאחר לידתה, בשכונת טלביה הירושלמית, בשנת 1963, קפצה ליאור בירקאן למים. מאז, למעשה, לא הפסיקה לשחות. אך למען התיעוד ההיסטורי נציין, שכבר בגיל שש הבחינו הוריה, דוד ז"ל ורינה תבדל לחיים ארוכים, בכישרונות הספורטיביים של הילדה.

הבריכה בימק"א הירושלמית הייתה הקרובה ביותר לביתם, ברחוב אחד העם. את המרחק הקצר הזה ניתן לעשות ברגל, מבלי "לבלבל את המוח" להורים בהסעות. מיד הבינו ההורים, שמבין כל ענפי הספורט, בהם ניסו לעניין את ילדתם הקטנה, המים חדרו עמוק לגופה הפעוט של ליאור.

ליאור – העובדת בריפוי ועיסוק בבית חולים שערי צדק הירושלמי – המשיכה, למעשה, במסורת משפחתית-ספורטיבית מפוארת: האב, דוד ז"ל, הגיע מאירלנד במטרה להשתתף בתחרויות הסייף; האחות הבכורה, טליה, הייתה שחקנית בנבחרת ישראל בכדורסל והאח אודי חובב ספורט מושבע. אבל, עם כל הצניעות שבדבר, ליאור שברה את כל השיאים האפשריים בהישגיה בבריכות השחייה: עשרות, ואולי גם מאות, המדליות והגביעים – הם עדות מוחשית להישגים הללו.

כתבנו ברוך מאירי ראיין את ליאור בטלפון ומייל להביא את הראיון של הגברת הראשונה של שחייני המאסטרס בישראל.

–למה דווקא שחייה? ירושלמית? מה רע היה לרוץ ברחובותיה של עיר הבירה?

ליאור: "האמת? כי בענף הזה הכי הצלחתי. לא תמיד אתה יושב וחושב – מה כדאי לי? – אלא, פשוט, נמשך לתחום מסוים. כך היה גם בשחייה. כאשר זכיתי לראשונה בחיי במדליה, בגיל 10, במקום השני באליפות ישראל לילדים, הבנתי שזה המקום שלי. בגיל 14 כבר זכיתי באליפות ישראל ב-400 חתירה…

–זה היה רק "אסתפתח", כלומר התחלה…

ליאור: "נכון. מאז אותה אליפות הרבתי להביא הביתה מדליות וגביעים. במשך שבע שנים החזקתי בשבעה שיאים ישראלים בשחייה."…

–רגע… רגע… אני קורא בויקפדיה, שבשנת 1980, באליפות ישראל בשחייה, זכית בשמונה מדליות מהן שש מדליות זהב. תגידי ליאור: את אדם נורמלי?…

ליאור: "זה נשמע באמת לא נורמלי. אבל אני בהחלט נורמלית. הייתי בחורה צעירה, אוהבת שחייה ואוהבת לגוון: שחיית פרפר, שחיית גב, חתירה ועוד ועוד. זה פשוט יותר מעניין. היו לי הישגים גם במכביה: בשנת 1981, בהיותי בת 18, זכיתי במקום הראשון. הישג שזיכה אותי גם במלגת לימודים בארצות הברית. דבר שאילץ אותי לדחות את שירותי הצבאי בשנה.

ליאור בירקאן בראיון טלוויזיוני מול השדר משה גרטל במכביה ה 11 בשנת 1981. המאמן דוד סיבור מאחור.

–היה כדאי

ליאור: "מאוד. בארצות הברית למדתי הרבה מאוד. העניקו לי תנאים לא רגילים ללימודים. כך שאת כל זמני הקדשתי ללימודי שחייה ברמה מאוד רצינית".

–ההשתלמות בארצות הברית הביאה עמה להישגים למדליות וגביעים נוספים. תגידי: יש לך עדיין מקום בארון לגביעים?…

ליאור: "אתה צוחק? אבל לא. אין לי מקום. אני מביאה את הגביעים והמדליות לאמא. אני לא רוצה להחביא אותם בבוידים"…

–ועכשיו את שוחה ומתחרה, יותר בשביל הכיף ולא המדליות?

ליאור: "כיום אני לא שוחה כדי לזכות בכותרות בעיתונים או בגביעים. המדליה אינה המטרה. ההכנות לקראת התחרויות, התחרויות עצמן והמפגש עם חברים ותיקים – הם החלק הכי מרגש. ואם יש גם מדליה? אז למה לא. בכיף".

–האם את חשה בשינויים שחלו בשנה האחרונה ב"מסטארס " שלנו?

ליאור: "אני, יחד עם גרשון (שפע) הייתי בין מקימי ה"מסטארס" בשחייה. מזה 26 שנים (!) אני מאמנת את קבוצת ה"מסטארס" הירושלמית. בשנים האחרונות היריעה, לשמחתי הרבה, התרחבה. יש יותר קבוצות. קיימת אווירה טובה לקראת שינויים בעתיד. עדיין אין פריצת דרך. נכון, פרצנו קצת הימה, אבל אני בטוחה שבעתיד נגיע להישגים רבים ושחיינים רבים וחדשים יצטרפו. מקווה גם שיהיו יותר תחרויות. אני אופטימית.

–ומה הלאה? מה הצפיות שלך?

ליאור: "שהשחייה תמשיך להיות אורח חיים אצלי. מקווה שאמשיך לשמור על הכושר הגופני. אני מודעת לעובדה, שכל שאתבגר – כך ירד גם כושר הגופני וההישגים שלי".

משום מה: אנו לא בטוחים…

ליאור בירקאן עם שחיינית המאסטרס מורן רבינוביץ