חזרנו הביתה מלונדון – האמנם?

רציתי לכתוב על החזרה הביתה מאליפות אירופה בלונדון כמו שאומרת הכותרת. על כמה קשה לחזור לשגרה אחרי השיא הרגשי. על איזה ריקנות מרגישים פתאום. על הגעגוע – לאימונים המשותפים בשבת, לשיחות וההכנות לתחרות, להתרגשות. על הקושי לחזור לשחות ולהתאמן לקראת אליפות ישראל. על הגוף שממשיך להיות חולה ולא ממש מתאושש כבר מספר שבועות.

אבל אחרי אליפות הקיץ בוינגייט לפני שבוע, הרגיש לי נכון יותר להתייחס לתחושות  אחרות. הסתובבתי לי בין משחה למשחה בוינגייט. פתאום הבנתי שאני מכיר לפחות 90% מהאנשים. בכל פינה מצאתי מישהו לשאול אותו (או שהוא שואל אותי) מה שלומו. איך הולך לו במשחים? מה המצב בבית? הרגשתי הכי טבעי בעולם לחלק לחברים מדליות על המאמץ שלהם בתחרות. וראיתי אצל כולם את הברק בעיניים כשהם נכנסים למתקן בוינגייט, לפני שהם קופצים למשחה שלהם, וכשהם פוגשים חבר/יריב ביציעים או בדרך למשחה.

אם יורשה לי לצטט את ליאב כהן שכתבה בקבוצת הווטסאפ של המשלחת ללונדון (אני לא ממש מבקש רשות): "אחרי יותר מ 4 שנים של השתתפות באליפויות המאסטרס הרגשתי הכי בבית שיש, כשבכל פינה יש פתאום פרצוף מוכר, חברי ומעודד." למעשה ההודעה הזו חידדה אצלי מה זה בדיוק שחיית מאסטרס, ומה המשמעות הכי גדולה של המסע שלנו ללונדון. אנחנו יוצרים משפחה סביב התחביב הגדול ביותר שלנו. תחביב שהוא דרך חיים. כל תחרות וחוויה משותפת, אינטנסיבית ככל שהיא יכולה להיות, מוסיפה עוד שכבת דבק סביב המשפחה הזו. התחרות הופכת למפגש חברים. המשחה הקשה ביותר הופך למפגן עידוד חוצה קבוצות. משחי היריבים הופכים לתקוות משותפות לשיפור התוצאות האישיות. ומשלחות לתחרות בחו"ל הופכות לכור היתוך חוצה מגדר, גיל וארץ מוצא.

עכשיו נשאר לנו רק למצוא את הדרך שלנו לחיזוק והגדלת המשפחה. שחיית המאסטרס התחרותית בבריכה בישראל נמצאת במגמת ירידה בשנים האחרונות. כל אחד מאתנו צריך למצוא את הדרך האישית שלו כדי להפיץ את הבשורה. להביא עוד חברים. לגייס עוד קבוצות. ליזום עוד תחרויות, כנסים, מפגשים ואירועים. להתחבר סביב מטרות משותפות. להגיע למחוזות רחוקים יותר. ובעיקר לתת ליותר אנשים להתחבר סביב התחביב ודרך החיים שאנחנו כל כך אוהבים.

בשנה הבאה כולם מגיעים למכבייה ה 20!

גיא שמואלי